פודקאסט זמן קנאביס

תמלול הפרק

לינוי בר גפן: שלום לכם ותודה שבחרתם להאזין לפודקאסט שבו נדבר על היבטים שונים בעולם הקנאביס. בזמן הקנאביס נדבר עם מומחים, שיספרו לנו על יכולות הטיפול של זני הצמח השונים, על חשיבות הגידול והאריזה וכמובן מה שהמטופלים זכאים לדעת, אבל לא תמיד יודעים היכן נמצא המידע. היום אנחנו עם פרק מיוחד, שיחולק לשני חלקים; בעקבות אירועי השבת השחורה שהתרחשו בשבעה לאוקטובר השנה. האירועים האלה הביאו איתם טלטלה גדולה, פחד, כאב. אנחנו נדבר על איך מתמודדים עם אירוע טראומטי בסדר גודל כזה, מה ההבדל בין חרדה לפחד לסטרס? לטראומה? ולפוסט טראומה? ואיך המלחמה משפיעה על מטופלי הקנאביס בפרט ועל השוק של הקנאביס בכלל. נביא גם כמובן שאלות שלכם, המאזינים והמאזינות ואת הדברים שאתם ביקשתם לדעת. על כל אלו נשוחח עם הפסיכיאטר הבכיר ד״ר יהודה ברוך שמצטרף אליי באולפן, שלום ד״ר ברוך.

ד״ר ברוך: בוקר טוב.

לינוי בר גפן: בוא באמת רגע נעשה סדר במושגים. כי אני רואה שכולם מדווחים שהם פוסט טראומתיים, אשריהם שהם לא. אשריהם שמה שהם חווים זה לא פוסט טראומה, רובם לפחות. אז בוא תבחין לי בין פחד או תחושת כאב וצער, לבין טראומה ופוסט טראומה.

ד״ר ברוך:טראומה היא דבר שקורה ולרוב מוגבל בזמן. הדבר הראשון צריך לזכור שאצלנו כרגע, הטראומה מתמשכת, כי אנחנו במלחמה זה לא אירוע שנגמר. יש סיכוי גבוה שהיום תהיה אזעקה, מחר תהיה אזעקה במיוחד אם אתה גר בעוטף ועדיין נמצא שם. אבל שדרות, אשקלון עדיין סופגים אזעקות מדי יום.

לינוי בר גפן:נכון.

ד״ר ברוך: אז צריך להבין שזה משהו מתמשך. אבל כשאנחנו אומרים טראומה אנחנו מתכוונים למשהו כמו תאונת דרכים. הייתה, נגמרה. ואז מה קורה אחר כך? עכשיו לגבי השלבים, השלב הראשון אחרי טראומה אצל כולם למשל אפשר להגיד זה דחק ברמה כזו או אחרת, רובנו מסתדרים עם הדחק. אחוז מסוים, משמעותי אבל לא …

לינוי בר גפן:בדחק אתה לא מתכוון להדחקה.

ד״ ברוך: לא, מתכוון לסטרס.

לנוי בר גפן: אתה מתכוון לתחושת לחץ.

ד״ר ברוך: תחושת לחץ, וזה טבעי, כולנו. אם עכשיו תהיה תאונת דרכים אנחנו בשבוע, שבועיים הראשונים… אחר כך ננהג בזהירות נסתכל לכל הצדדים.

לינוי בר גפן:אבל לאט לאט נגלוש להרגלנו הקודמים.

ד״ר ברוך: בדיוק. וזה הדבר שאנחנו מצפים ולכן גם כשקבעו את דרכי הטיפול בהלם קרב שזה השלב הראשוני באמת של הדחק של הפוסט טראומה בגין מצבי לחימה קבעו בצבא את עקרונות הקמץ – קירבה, מיידיות, ציפייה. שאנחנו מטפלים כמה שיותר קרוב לאירוע, גם פיזית גם בזמן, המיידיות זה הזמן. והציפיה שאומרת נכון אתה מגיב תגובה נורמלית למצב לא נורמלי אבל זה ידעך ויסתדר. והציפייה הזו חשובה ומשמעותית. אחוז מסוים כמובן משתנה לפי סוג הטראומה, וכמובן אם זה טראומה מתמשכת, ועוצמת הפגיעה וכדומה עלולים לפתח מצב של פוסט טראומה. פוסט טראומה אנחנו מדברים רק אחרי שבועיים עד חודש מהאירוע.

לינוי בר גפן:מה המאפיינים? איך אפשר להבחין ביניהם?

ד״ר ברוך: בין מה למה?

לינוי בר גפן:בין אדם שהוא פוסט טראומתי לאדם שנמצא בתוך תהליך החלמה אולי הקצב שלו טיפה יותר איטי מאשר של אדם אחר אבל הוא על המסלול.

ד״ר ברוך: אז פה צריך לראות באמת מה קורה בחודש, ולכן קבעו את החודש או את השבועיים. אנחנו רוצים דעיכה, אז אפשר לקבוע את קצב הדעיכה כשנפגשים איתו פעם בשבוע או פעם בשלושה ימים, ולראות. האם זה דועך או לא. באלה שיפתחו פוסט טראומה לא רק שאין דעיכה אלא אפילו יש הגברה.

לינוי בר גפן:כלומר, איזה תסמינים נראה אצלו?

ד״ר ברוך: אז התסמינים הם פחות או יותר אותם תסמינים. תחושת עצב עד כדי דיכאון, עוררות יתר שמתבטאת בעצבנות יתרה, עצבנות יכולה להיות לרוב מטבע הדברים על בן או בת הזוג, ילדים, אבל המטופל או הנפגע אומר שהוא עצבני יותר, אומר שהוא מצטער אחרי כמה דקות שהוא התפרץ על הילד, הוא אומר זה לא שהתפרצתי בחוסר צדק אבל בחוסר פרופורציה.

לינוי בר גפן:כן.

ד״ר ברוך: וזה לא אופייני לי. אבל אנחנו רוצים לראות שזה דועך לאורך זמן. ולרוב, ב- בפוסט טראומה, אנחנו נראה שזה לא דועך ואפילו מחמיר. ודאי שכשיש אירועים שעושים מה שנקרא טריגר עושים ריאקטיבציה שזה המצב אפילו יחמיר. ובקטע הזה, כל התשדירות בתקשורת שמראים אירוע חריג אבל מראים אותו בקצב כמעט מטביעים אותו על המוח, יכול בהחלט לגרום לריאקטיבציה של ה- ptsd ואפילו להחמיר. ולכן ההמלצות שלנו להגביל את מספר הפעמים שאתה רואה חדשות בעיקר רואה פחות שומע. תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים אז פחות רואה יותר.

לינוי בר גפן:באמת תמונה אחת שווה. כי הרבה פעמים אני חשה קצת הפוך. כשאני שומעת משהו אני מדמיינת אותו, אולי הדמיון שלי יותר גרוע מאיך שזה נראה במציאות.

ד״ר ברוך: יכול מאוד להיות. אבל בדמיון שלך את יחסית שולטת ואת תראי את זה בזמן שאת מדברת ואחר כך זה שוב ידעך.

לינוי בר גפן:כן.

ד״ר ברוך: לעומת זאת, בתשדירים בתקשורת מטבע הדברים, אתה רואה את אותה תמונה קשה, בחדשות של שמונה, בדיונים של שמונה ועשרה.

לינוי בר גפן:כן. ואחרי זה יש לך את גם בסלולרי ויש לך את זה בכל מקום.

ד״ר ברוך: בדיוק, ואתה רואה את זה כל הזמן. וחשוב להימנע מזה אם זה לא חלק מעבודתך שאתה חייב.

לינוי בר גפן:יש קבוצות מועדות יותר לפוסט טראומה או בכלל לתגובה קיצונית יותר למצב שבו אנחנו נמצאים?

ד״ר ברוך: אנחנו מדברים שכחמש עשרה אחוז מהאוכלוסייה הכללית סובלים מהפרעת אישיות ברמה זו או אחרת. והפרעות אישיות יש להם יותר נטייה לפתח פוסט טראומה, זה אנחנו יודעים.

לינוי בר גפן:אבל הם לא בהכרח יודעים שיש להם הפרעת אישיות.

ד״ר ברוך: סיכוי סביר שהם לא יודעים.

לינוי בר גפן:זאת אומרת יכול להיות שמצב כזה יחשוף בעצם את מה שכבר הזרעים שלו היו טמונים קודם

ד״ר ברוך: בהחלט. בהחלט. ולכן הרבה פעמים אנחנו רק אחרי שמישהו מפתח ptsd אנחנו מתחילים לשאול אם גם הייתה לו הפרעת אישיות קודם. למרות שאני מודה שאני מעדיף לא לקבוע הפרעת אישיות למי שמאובחן ptsd פעם ואין אבחנה קודמת לכך.

לינוי בר גפן:למה?

ד״ר ברוך: כי אני חושב שזה פוגע בו, אם הוא תיפקד תקין עד האירוע אז פתאום לקבוע שהוא הפרעת אישיות זה באמת מעליב ופוגע ואני לא חושב שזה לעניין, זה לא תורם משהו .

לינוי בר גפן:האם יכולה אבל להיות הסתגלות זאת אומרת, אני מודה שחשבתי על זה לא מעט. אני צפיתי בסרטונים מאוד קשים מהמלחמה הזו, עכשיו אני לא יכולה לומר… אני בטח לא אדישה לזה. זה נוראי. אבל.. אממ.. בגלל העבודה שלי לאורך השנים גם כעיתונאית בתקופות של מלחמה, ראיתי המון גופות, ראיתי המון חלקי גופות. גם בשנים האחרונות ראיתי המון אנשים במצבים מאוד מאוד קשים, ואני מרגישה כאילו כשאני מסתכלת על הסרטונים האלה, אני מזועזעת פחות מאדם אחר. זאת אומרת זה פחות נצרב… אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה לא שעצוב לי פחות… על…

ד״ר ברוך: את לא פחות מזועזעת, אבל פחות נפגעת.

לינוי בר גפן:אבל אני מורגלת. נכון, יש משהו בהסתגלות הזאת. האם יכול להיות שגם מה שעובר עלינו כאן זה הסתגלות לאימה, והחשש שלי הוא שדווקא ההסתגלות עלולה להפוך אותנו לקהים, אולי לאלימים יותר.

ד״ר ברוך: התשובה חד משמעית כן אם הדבר הזה נמשך. אנחנו יודעים מה קורה במלחמה לאוכלוסיות. האוכלוסיות נעשות אלימות יותר, נעשות קצרות רוח. בהחלט יש לנו את מספיק העבודות מתקופות הבליץ בלונדון בארבעים ו… שנות הארבעים לזמן מלחמת העולם השנייה. זה בהחלט יש הסתגלות, ההסתגלות הזאת על פי רוב מחמירה את המצב הנפשי ולא משפרת. לעומת זאת, באנשי מקצוע, כמוך כמו רופאים, בהחלט יש הסתגלות. הרי בפעם הראשונה שראיתי גופה.

לינוי בר גפן:זה היה מזעזע…

ד״ר ברוך: הייתי סטודנט, יצאתי מהחדר להירגע כמה שניות.

לינוי בר גפן:בפעם המאה… זה כבר עוד יום בעבודה.

ד״ר ברוך: בפעם המאה… בדיוק.

לינוי בר גפן:אז האם… אז איפה עובר הגבול בין פיתוח של עמידות בריאה לסבל, לבין קהות?

ד״ר ברוך: אלף קשה להגיד. וקשה… אמ…

לינוי בר גפן:קהות מסוכנת הכוונה שלי, גם ברמת הפרט וגם ברמת החברה.

ד״ר ברוך: כשאנחנו מדברים על רופאים למשל, אני אביא את הדוגמה משם הרבה פעמים המטופלים כועסים על הרופאים שהם לא מספיק רגישים.

לינוי בר גפן:כן

ד״ר ברוך: וזה נכון, כיוון שהם עברו קהות. כיוון שמבחינת האישה שבאה עם סרטן, מבחינת הרופא זה עוד מקרה, בעוד שעה חצי שעה, רבע שעה יהיה לו את המקרה הבא. מבחינתה זה כל החיים. והוא לא רגיש מספיק.

לינוי בר גפן:הוא חווה שחיקת חמלה?

ד״ר ברוך: הוא חווה שחיקת חמלה. בהחלט. כשם שהוא גם עושה השוואה למטופלת הקודמת שאולי הייתה…

לינוי בר גפן:שהייתה מקרה יותר… מקרה קשה יותר… אז מה את בוכה?

ד״ר ברוך: בדיוק!

לינוי בר גפן:כן כן.

ד״ר ברוך: אז ודאי שיש קהות.

לינוי בר גפן:האמת שהיה לנו באמת לפני איזה כמה ימים באולפן ראיינו אחד הניצולים ואחד הפלנייסטים באחת הפרסומות אמר אבל למה אתם מביאים אותו לראיון יש מקרים גרועים הרבה יותר. עכשיו המרואיין עצמו הוא סיפר מקרה מזעזע אבל אפילו אצלנו כצופים, כמאזינים למקרים, פתאום אתה כבר יודע עם הזמן נוצרת היררכיה של אימה. אם מת לך רק קרוב אחד, טוב, נו… הינה, להוא נספתה כל המשפחה. או אם נפצעת באורח בינוני, כן… זה לא נעים, אבל ההוא נפצע באורח אנוש. אנחנו נשחקים… החמלה של כולנו כאן כציבור נשחקת בזמן שנדמה לנו שאנחנו הופכים למוסריים וטובים יותר?

ד״ר ברוך: אני לא יודע אם זה דוגמא לשחיקה או דוגמא באמת בכל זאת בלית ברירה לשים היררכיה מסוימת, כיוון שזה גם עוזר. אוקיי? אם יש לי מטופלים זוג ש… לא משנה למה הם הגיעו לטיפול, הם מפונים. אז הקהות הזו, או ההיררכיה הזו עוזרת הם אומרים אנחנו רק מפונים, נכון שאנחנו לא בבית אבל לפחות לא איבדנו אף אחד ולא נפצענו. כלכלית נשרוד.

לינוי בר גפן:כן.

ד״ר ברוך: כן. זה גם עוזר בצורת התמודדות. אני חושב שזה תהליך התמודדות של כולנו, להגיד שיש גרוע יותר. מבחינת המטפלים לעומת זאת, צריך לשמור על רגישות. כיוון שבא אליך מישהו לטיפול מבחינתו זה עולם ומלואו שלו. זה לא באמת מעניין אותו שיש מקרים יותר גרועים.

לינוי בר גפן:כן. נכון. לא מנחם הצרת רבים.

ד״ר ברוך: זה כמו שהיינו ילדים ואמא אמרה מה אתה לא אוכל יש הרבה הודים רעבים, והיינו אומרים: ואם אני אוכל ההודים לא יהיו רעבים?

לינוי בר גפן:(צוחקת) כן, נכון. ממ… אני רוצה באמת גם לשאול לגבי ה-ptsd ולגבי הקבוצות המועדות יותר ופחות, אנחנו שמים הרבה דגש על הילדים, האם הילדים הם באמת קבוצה פגיעה רגשית יותר מאשר המבוגרים או אפילו הקשישים או שאולי דווקא העובדה שהם צעירים אומרת שיש להם יכולות שלא נפגעו להתעשת ולהשתקם?

ד״ר ברוך: אנחנו יודעים שהקצוות קשישים וילדים פגיעים יותר לפוסט טראומה. אבל פה אנחנו מדברים על ילדים לרוב עד גיל שש, שתיים עשרה ולא מעבר. מעבר לשתיים עשרה הם כבר… לצורך העניין הם כבר מתנהגים כמו בגירים ואז בגילאי שתיים עשרה עד ארבעים יותר קל להם להתמודד. שתיים עשרה עד ארבעים פחות וארבעים וצפונה נחשבים כבר אוכלוסיית סיכון.

לינוי בר גפן:מה יש בגיל המבוגר שגורם להם להיות פגיעים יותר? פיזית ברור לי. אבל דווקא נפשית, לכאורה הם עברו וראו כל כך הרבה.

ד״ר ברוך: בגיל המבוגר אנחנו יודעים, ולצערי אני כבר שייך לשם, יש נטייה לחשיבה קטסטרופלית. אנחנו יותר מרגישים קטסטרופה.

לינוי בר גפן:כי אנחנו קרובים יותר בגיל לסיום חיינו מלתחילתם?

ד״ר ברוך: אני לא יודע. אני לא יודע להגיד את הסיבות, אנחנו יודעים שזה המצב.

לינוי בר גפן:אוקיי.

ד״ר ברוך: אוקיי? ואנחנו יותר נוטים לחשוב שלא נצא מזה, ולא נעמוד בזה. מכל מיני סיבות, אני מניח שחלק זה הפנסיה ושאי אפשר לשפר את הכלכלה, להפך. אנחנו יודעים שאנחנו הולכים להיות יותר ויותר תלויים, ולכן כל דבר מפחיד אותנו ומגדיל אבל אנחנו יודעים שיש נטייה לקטסטרוביזציה של האירועים ולכן יש נטייה יותר לפתח גם פוסט טראומה.

לינוי בר גפן:עכשיו בהקשר הזה, אנחנו הרי חלק ניכר מהנפגעים בשבעה באוקטובר זה קיבוצניקים וקיבוצניקיות, שהוגדרו כמעין זן נפרד של בני אדם, אני זוכרת אחד החברים כתב לי: "אין לאדם כוח טבע חזק יותר מסבתא קיבוצניקית". האם התרבות מפתחת חוסן רגשי אצל קבוצות מסוימות. זאת סוג אורח החיים הזה מפתח חוסן רגשי טוב יותר או פחות טוב או שזה לגמרי אינדיווידואלי?

ד״ר ברוך: זה גם וגם. אלף כמובן שיש את החלק האינדיווידואלי והאישי. אין ספק שהלכידות החברתית בהחלט תורמת למניעה של פוסט טראומה, אנחנו יודעים את זה משבעים ושלוש, ממחקרים שצוותי טנקים שהיו אורגנים מקודם, פיתחו פחות פוסט טראומה מצוותי טנקים שלקחו את המפקד טנק מכאן ואת הנהג טנק משם … ובנו מיד צוותים והיו פחות מחוברים. מתוך כך אני מניח איזה הנחה, אני לא חקרתי את הקיבוצים מעולם, שהקיבוצים זה קבוצה חברתית יותר מגובשת. אני חושש, אם מותר להגיד, למה שיקרה עכשיו בעיקר בקיבוצים שנפגעו כמו בארי, אני לא יודע איך הם יעמדו בזה.

לינוי בר גפן:האם במצב כזה באמת, הדבר הנכון רגשית לעשות, זה לשמור את הקבוצה הזו ביחד גם להמשך במיקום אחר? כמו שאנחנו שומעים שמדברים שרוצים לעשות.

ד״ר ברוך: להבנתנו, חד משמעית. כמובן בתנאי שהם מוכנים לכך, לא לחייב אף אחד. אבל לדעתנו חד משעמית ולדעתנו גם רובם ירצו בכך.

לינוי בר גפן:אז אני רוצה גם לשאול באמת מפונים לבתי מלון, והם נמצאים כולם ביחד, אבל זה תנאים אחרים מתנאי הבית. אין פרטיות, כולם דחוסים, כולם צריכים לראות את כולם כל הזמן, מגיעים גם המון מבקרים מבחוץ. אין שום דבר שנותן תחושה של קביעות. וגם מי רוצה להיות מקובע לסוג כזה של אורח חיים. אנחנו כבר מתחילים לשמוע רטינות של המפונים שזה קשה להם. האם הפתרון הזה, שבסדר הוא היה פתרון של אין ברירה, האם הפתרון הזה לא עלול להחריף מצב נפשי בגלל כל התנאים שפירטתי?

ד״ר ברוך: אלף, כן. אבל שוב צריך לקחת את זה בפרופורציות. דבר ראשון זו הייתה זה היה הטיפול המיידי. עכשיו אנחנו כבר נמצאים חודש אחרי ה…

לינוי בר גפן:יותר.

ד״ר ברוך: יותר מחודש בתוך הלחימה, וצריך להתחיל לחשוב על פתרון, אומנם ביניים, אבל לטווח ארוך. צריך לחשוב איתם, כיוון שחלק מהעניין של איך אתה עומד במצב הרגעי או הזמני, זה בידיעה שהוא זמני ולכמה זמן. ולבנות איתם, אם דיברנו קודם על ציפייה כמרכיב טיפולי, זה לתאם איתם ציפייה מה הולך לקרות.

לינוי בר גפן:כלומר חלק מתהליך ההחלמה זה גם היכולת לבנות, לתכנן עתיד.

ד״ר ברוך: ודאי.

לינוי בר גפן:עוד לפני שהוא התרחש, עצם התכנון שלו הוא פעולה תרפויטית.

ד״ר ברוך: כן בוודאי. להגיד להם תראו אתם כנראה עוד שבועיים במלון או עוד חודש או עוד חודשיים, ומשם תעברו, אני יודע… לבית דירות ביחד, ליישוב אחר, ולבנות את הפתרון. קרווילות, לא משנה כרגע מה הפתרון, אבל לבנות איתם את הפתרון העתידי כדי שיהיה להם לאן לשאוף ושהם יחזירו שליטה על החיים שלהם.

לינוי בר גפן:עכשיו אם אנחנו נחזיר את זה רגע לספקטרום של מדינה שלמה, האם העובדה שאנחנו לא יודעים מתי הלחימה תיגמר. וכל הזמן זה נורא חשוב לכל מי שמתיישב בפאנל לבין אם יש לו דרגות ובין אם אין לו דרגות, להזכיר לכולנו שזה הולך לקחת הרבה זמן. אבל המושג הזה הוא אמורפי נורא, מה זה הרבה זמן: שבועות, חודשים, שנים? מה זה הרבה? מה זה עושה לנו?

ד״ר ברוך: תראי זה עושה שאנחנו, אני חושב שלאט לאט התרגלנו לשגרת לחימה, חזרנו לחיים שהיכרנו. במגבלות מסוימות, וחזרנו לחיים שהכרנו. השאלה באמת אם אלה שלמשל מפונים, מה אומרים להם? מה חושבים באמת? וגם פה צריך לעבוד עם כל קבוצה בנפרד ולבנות את העתיד שלה בנפרד. יש קבוצות כמו בארי, שברור שלא יוכלו לחזור, גם אם היום הלחימה נגמרת, אני לא יודע כמה זמן ייקח לבנות את הבתים מחדש. אבל צריך לשבת איתם, מה קורה שהלחימה נגמרת? להגיד…

לינוי בר גפן:אני כרגע מחריגה את אלה שהם כמובן ה… הנפגעים קו ראשון. אני מדברת על אנשים כמונו, שחיים באיזור המרכז או הצפון הקרוב, זאת אומרת גם לא תחת איום חיזבאללה. אמממ… איך הם אמורים, מה זה עושה להם העובדה, שנכון, יש שגרה מסוימת, אבל היא מאוד פריכה והיא גם מוקפת בהמון צער.

ד״ר ברוך: אז פה נכנס המוצג של מרכזי החוסן והחוסן החברתי. של להתחיל לבנות משהו שהוא באמת ארוך טווח בתוך שגרת לחימה עם איזו שהיא אופציה של מה יקרה ברגע כשתגמר הלחימה. וכל קבוצה צריכה לבנות את זה לעצמה, אני לא יודע מה להגיד לך, אין פה, לא רק שאני לא יודע להגיד לך, אסור שיהיה פתרון one fits all . הרי לכל קבוצה שמתארגנת צריכה להתארגן בתוך עצמה, וזה בדיוק החוסן המשמעותי של היישוב. אני יודע שאני גר בגדרה, שזה יישוב יחסית קטן ויש קבוצת גדרה שמנסים לפתור לעצמם, גם לעזור בכל מיני, לקבל חקלאות מהדרום ולעשות הפצה פנימית ולבנות מערכת שאנחנו תומכים אחד בשני. וזה בקבוצות יחסית קטנות כמו…

לינוי בר גפן:כן טוב, זה יישובים קטנים זה אפשרי. אבל גם בתוך עיר גדולה יש שכונה… יש קהילה שכונתית.

ד״ ברוך: בדיוק. יש שכונה יש את הזה…

לינוי בר גפן:שזה כאילו הקבוצה הקטנה יותר, האדוקה יותר.

ד״ר ברוך: נכון, קצת שכחנו מהשכונות. אבל הן קיימות.

לינוי בר גפן:כן. אני רוצה לשאול אותך רגע על הקצה בעצם. נפגעו הרבה מאוד חבר׳ה צעירים שהיו במסיבה ברעים. והטענה היא, שלא קיבלו טיפול רגשי בזמן, וכתוצאה מכך, גם… אמממ… היה צורך באשפוזים כפויים. אני לא מתרגשת נורא מהמושג הזה, אשפוז כפוי, כן? כי אם זה מיטיב עם האדם אז אוקיי. אז זה מה שצריך. האם הידיעה שלך, הסיבות לזה, היו שלא ניתן טיפול בזמן או ש…מה לעשות לפעמים יהיו מקרים מאוד מאוד קיצוניים?

ד״ר ברוך: התשובה היא גם וגם. צריך לזכור שתמיד יהיו מקרי קיצון. צריך לזכור שלא נתנו טיפול בזמן, זה לא תמיד אשמה של מישהו. אנחנו יודעים שבאירוע רב נפגעים לצערי אתה עושה החלטות קשות, ואנשים שבתקופה רגילה יכולת להציל, באירוע רב נפגעים אתה לא מצליח להציל מכיוון שזה פר הגדרה יותר מהיכולת של הגוף הרפואי לתת שירות. וגם אירוע רב נפגעים נקבע גם לפי גודל האירוע וגם לפי גודל הכוח הרפואי שפנוי לטפל. במיוחד בבריאות הנפש, מכיוון שאם אתה לא פונה, הסיכוי שבזמן אירוע כזה, אנחנו נוכל לעשות "ריצ׳ינג אאוט" ולראות מי צריך, הוא קטן, בלוחות הזמנים האלה. אז אני נזהר מהגדרה כזו. סיכוי סביר שהיו מקרים ביניהם, שאם היו מגיעים לטיפול בזמן, זה היה נמנע.

לינוי בר גפן:ולקראת סיום, בתמונה הכוללת של מערך בריאות הנפש בישראל, מערך שספג הרבה מאוד חבטות בשנים האחרונות, דילולים ורפורמות, ומגיע למצב הלחימה הזה, רזה, זו דרך מחמיאה לקרוא לו. אבל הוא מגיע מדולדל, וצריך פה להתמודד לאורך זמן. לו אתה יושב במקומם של מקבלי ההחלטות, לו אתה מנכ״ל משרד הבריאות וגם יש לך השפעה על משרד האוצר, שזה בסוף מי שקובע. מה היית עושה כדי לספק לאנשים לטווח ארוך את הטיפול שהם צריכים לקבל וגם לספק למטפלים את האמצעים שהם צריכים לקבל?

ד״ר ברוך: זו שאלה מאוד קשה כיוון שהלוח זמנים פה, הוא לא פשוט. לייצר מאגר של מטפלים חדשים לוקח זמן רב. זה לא שאני עכשיו מכשיר אותם ותוך שבוע הם יוצאים לשוק, התמחות בפסיכיאטריה זה ארבע וחצי שנים. פסיכולוגיה קלינית יכולה לקחת יותר.

לינוי בר גפן:ואלה לא עובדים זרים שאפשר לייבא עכשיו…

ד״ר ברוך: ואלה לא עובדים זרים שאפשר לייבא עכשיו. אז פה הייתי מנסה לעבור יותר לטיפול קבוצתי. אמממ… יותר נעזר ברווחה בתחום של חוסן קהילתי, ובונה את המערכות ככה. הבעיה שאין גוף שמרכז את זה.

לינוי בר גפן:אז פה צריך שוב פרויקטור.

ד״ר ברוך: פרויקטור או להחליט שמתאחדים עם איזה מישהו.. אבל כן, התשובה צריכה להיות שיתוף פעולה וזה מאוד קשה.

לינוי בר גפן:זה סיפור של כסף?

ד״ר ברוך: תמיד יש סיפור של כסף אבל לא רק. זה לא שאם האוצר עכשיו יגידו: "הינה הארנק פתוח כמה שתיקחו, בואו תבנו". זה לא רק עניין של כסף, זה עניין של בניית מערכת שלא קיימת כרגע, או קיימת באופן חלקי ולאחד אותה לעבודה משותפת. וזה תהליך. למיטב ידיעתי זה לא מתרחש.

לינוי בר גפן:אוקיי. אנחנו נשים כאן נקודה, ונחתום את החלק הראשון של הפרק שלנו עם דוקטור יהודה ברוך. בפרק השני של הפרק, אנחנו נדבר על הפער שנוצר בין גורמי המקצוע, לצרכנים ולמטופלים של קנאביס רפואי. על הגישות הטיפוליות הקיימות, על מתי נכון לשלב בטיפול קנאביס, באילו מצבים דווקא כדאי להימנע מזה ועל החשיבות של ביסוס עוגנים בתוך הכאוס כדי להתחיל ולייצר שגרה יציבה.

תודה רבה שהאזנתם לזמן קנאביס, לפרקים נוספים יצטרפו אלינו בספוטיפיי ובאפליקציות הפודקאסטים המוכרות, שנדע ימים שקטים וטובים יותר.

להתראות בפרק הבא.

סיום פרק:
זמן קנאביס – זה הזמן לדבר על קנאביס רפואי וכל מה שחשוב לדעת, בהנחיית לינוי בר גפן ובשיתוף peace naturals. הפודקאסט כולל תוכן מקצועי מגוון על היבטים שונים שלעולם הקנאביס הרפואי. האמור בפודקאסט הוא באחריותו הבלעדית של המרצה המומחה בלבד. לקרונוס אין כל חלק או מעורבות באמור הפודקאסט ו\או אחריות לגבי האמור בו. קרונוס אינה אחראית על התכנים בפודקאסט, מקורותיהם, נכונותם או שלמותם. על מנת לבדוק אם התכנים מתאימים לצרכיך האישיים, יש להיוועץ ברופא ו\או ברוקח, למטרות שימוש, תופעות לוואי ואינטראקציה עם מכשירים אחרים. הפודקאסט אינו, ולא נועד להיות ייעוץ רפואי מכל סוג שהוא ואינו מהווה תחליף להתייעצות עם רופא ו\או רוקח. הוקלט באולפני אדיו המשווקת את ספוטיפיי בישראל.