פודקאסט זמן קנאביס

על תפקידו של הקנאביס בשיקום PTSD.
לינוי בר גפן ושלומי אטון, בעל עיטור האומץ מהאינתיפאדה השנייה.
הקלטה: זמן קנאביס, זה הזמן לדבר על קנאביס רפואי וכל מה שחשוב לדעת, בהנחיית לינוי בר גפן, ובשיתוף Peace Naturals.

לינוי: שלום לכם, ותודה שבחרתם להאזין ל-Podcast שבו אנחנו נדבר עם היבטים שונים של עולם הקנאביס, בזמן קנאביס אנחנו נשוחח עם מומחים עם יכולות הטיפול של הזנים השונים, על חשיבות הגידול, האריזה, ונדבר גם על כמובן מה שהמטופלים צריכים לדעת אבל לא תמיד יודעים, גם לא תמיד יודעים היכן נמצא המידע. בפרק הזה אנחנו רוצים לדבר על היתרונות של צמח הקנאביס במה שקשור לטיפול ב PTSD, הפרעת דחק פוסט טראומטית או כמו שרובינו מכירים אותה בשם פוסט טראומה, אחד המקרים שהעלו אותה את הבעיה הזו לסדר היום ואת הסבל הרב שעוברים פוסט טראומטיים כשהם באים למצות את הזכויות שלהם ובכלל זה המקרה של איציק סעידיאן, הלום קרב ונכה צה"ל שבאפריל השנה הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום בפתח תקווה, היום אנחנו משוחחים עם שלומי אטון, מי שקיבל את עיטור האומץ על מעשה גבורה, ממש תוך כדי חירוף נפש וגילה אומץ בלתי רגיל, אבל מאז ועשרים שנה חי בסבל תחת PTSD ורק בשנתיים האחרונות בעצם התחיל את תהליך השיקים שלו, שלום שלומי.
שלומי: שלום.
לינוי: בוא נתחיל מההתחלה.
שלומי: מההתחלה ממש מהצבא.
לינוי: מה קרה?
שלומי: אהמ-, תקופת האינתיפאדה השנייה, ירושלים, שירתי במגב ירושלים, תקופה של פיגועים, פיגועי התאבדות באמת תקופה מאוד מאוד מאוד לא פשוטה, כי תפקידנו היינו צריכים לסייר בשטח כל הזמן לבדוק מה הלך הרוח, נקלענו להרבה פיגועים, שאני מדבר אתך יום אחרי יום אחרי יום שאת מפיגוע לפיגוע, לפיגוע, ו-.
לינוי: ואין זמן לעכל את זה.
שלומי: אין זמן לעכל את זה. אין זמן לעכל את זה, קיבלנו, אנחנו עושים תדריך כל בוקר, קיבלנו תדריך ואמרו לנו שיש מחבל מתאבד, צריך להגיע לירושלים לבצע פיגוע בפעילות שעשינו בכפר, קרוב לירושלים, זיהינו שני חשודים מתקרבים אלינו, דיברנו איתם, אחד החשודים מתנהג בצורה מאוד מוזרה, בבדיקה שעשינו על אחד מהם גילינו חגורת נפץ בעצם, היה שמה הרבה תושבים, היה את הסייען עם המחבל, היה שמה מאוד מאוד רגעים, מאוד לחוצים של גם להשתלט על המחבל שלא ילחץ על החגורה וגם למנוע מהתושבים להבריח אותו, היינו צוות של שלושה אנשים, היה רגעים מאוד מאוד של לחץ, הצלחנו להשתלט עליו, כמובן שהזמנו את כל הכוחות בשטח, נגמר האירוע, והמשכנו ככה לעוד פיגוע ועוד פיגוע ועוד פיגוע טרור, וכשהשתחררתי מהצבא בעצם אז התחילו להיות לי כל מיני התפרצויות זעם, וכל מיני התקפים כאילו אני מקבל התקף לב ממש כואב לי בחזה, נופל על הרצפה ולא מצליח לנשום.
לינוי: חרדה.
שלומי: חרדות מטורפות, היה לי זוגיות מאוד מאוד טובה, היינו צריכים להתחתן, היא לא יכלה לסבול את זה כי זה כבר נהיה כאילו התפרצויות עליה, זה נהיה חלומות בלילה, סיוטים שאתה פתאום מרביץ לה באמצע שינה, ואתה-, והמשפחה לא ידעו איך לאכול את זה בעצם, לא ידעו איך להתעסק עם זה, זה היה לפני 20 שנה, ולאט לאט התחלתי להתרחק מכולם, להתנתק מהמשפחה, עזבתי את החברה, ממש את החברים, באמת להתנתק, להתנתק, ולא קישרתי את זה לצבא בעצם.
לינוי: למה לא קישרת את זה לצבא? זאת אומרת כשמתחילות החרדות האלה והלילות המסויטים, אין שום דבר שרומז לך שיש קשר לחוויות שחווית כחייל? לא שמעת אתה-.
שלומי: לא היה פעם-.
לינוי: על קיומו של PTSD?
שלומי: לא היה כזה מודעות לפוסט טראומה והלם קרב, ורק בשנים האחרונות באמת מייחסים לזה חשיבות, ו20 שנה כה אני בשולי החברה בוא נקרא לזה.
לינוי: וחשבת שזה קשור לאופי שלך בכלל.
שלומי: כן. חשבתי שזה קשור לאופי שלי בתור ישראלי, זה הרבה עניין של הדחקה, גם אתה, אתה מדחיק את האירוע אז אתה מדחיק את כל הרגשות שקשורים אליו, אתה מדלג על זה, אתה לא באמת מטפל בעצמך.
לינוי: מה גרם לך להתחיל?
שלומי: עברתי חיים מאוד קשים, לא פשוטים, לא הייתי בקשר משפחה הרבה זמן.
לינוי: במסגרת ההתרחקות הזו.
שלומי: במסגרת ההתרחקות.
לינוי: רחוק מכולם.
שלומי: את גם לא, יש לך סיוטים בלילה אז את לא ישנה, אז את לא מצליחה להחזיק עבודה קבועה, אז כבר התחלתי לגור אצל חברים, אצל כל מיני אנשים, מצאתי את עצמי ממש מחוסר דיור.
לינוי: מתגלגל.
שלומי: ממש ככה, כן. והחוסר יציבות הזה רק נהיה יותר גרוע ויותר גרוע ויותר גרוע, והסיוטים וה-.
לינוי: לא חשבת ללכת לפסיכולוג.
שלומי: הלכתי, הלכתי.
לינוי: הלכת?
שלומי: הלכתי לפסיכולוג ולפסיכיאטרים והם דחפו לי כדורים ואמרו לי אתה בדיכאון כאילו ולא-.
לינוי: לא קישרו את זה?
שלומי: לא קישרו את זה, סיפרתי את הכול כאילו, וכדורים שבאמת הייתי לוקח כאילו ממש קוקטייל של כדורים שהיו ממסטלים אותי לחלוטין כאילו הייתי, הייתי באאוט.
לינוי: אה-הא.
שלומי: מחוץ למציאות, ממש ככה.
לינוי: אה-הא.
שלומי: ניסיתי לשים קץ לחיי מספר פעמים.
לינוי: אהה.
שלומי: בגלל מה שעובר עליי והבדידות, ושאין לך עזרה מבחוץ לתמיכה ואתה באמת כאילו אתה לבד בעולם, ממש כאילו אתה צריך להילחם בזה, היום אני בן 40 ולפני שנתיים החלטתי שאני עושה משהו בשביל עצמי.
לינוי: מה, מה הוביל לשם?
שלומי: ה-.
לינוי: היה מסלול מאוד מפרך, אבל מה בסוף, אתה יודע בתוך הספירלה הזו של השקיעה למטה, מה בסוף מושך אותך למעלה? יש איזה טריגר ספציפי או תהליך איטי?
שלומי: זה היה תהליך איטי עד שהאח שלי יצר אתי קשר ואמר לי שיש לו חבר שקוראים לו עידו גל רזון מעמותת לוחמים לחיים, אמר לי שהם מאתרים הלומי קרב, ועוזרים להם לעשות איזה תהליך מסוים.
לינוי: אתה בשלב הזה כבר מבין שאתה הלום קרב?
שלומי: כן, וודאי.
לינוי: איך הבנת את זה?
שלומי: הבנתי את זה כי הלכתי לטיפול, התחלתי אותו לפני שנתיים, במסגרת העמותה הזאת הפנו אותנו לעמותת העטלף של שייטת 13, שהם מצמידים לך מלווה, עם תת אלוף כשלהו בדימוס או שהוא מלווה שלך בעצם והם עושים אתך תהליך של פעילות ספורט בים בעצם, על יאכטות. והחיבור עם הים, כשהים סוער זה מוציא ממך את כל הפוסט טראומה שלך, והם יודעים איך לטפל בזה כי יש להם אנשי טיפול, ויש שמה פסיכיאטר ופסיכולוגים ואנשי טיפול, ואנשים מהעמותה בעצם, והתחלתי לעשות את התהליך הזה, היה לי מאוד קשה להיפתח גם עכשיו מאוד קשה לי לשבת לדבר אתך על הדברים האלה, זה לא.
לינוי: לא טריוויאלי.
שלומי: זה לא טריוויאלי, אבל הפוסט טראומה אני הבנתי שהחיים שלי כבר לא יהיו נורמליים, כמה שלא ניסיתי ב 20 שנה האלה שהחיים שלי יהיו נורמליים תמיד היו הכי לא נורמליים שיש, אז השלמתי עם זה שהחיים שלי לא יהיו נורמליים ושכן אולי בגלל המקרה אני סובל מפוסט טראומה והלם קרב, ושאני צריך להתחיל לטפל בעצמי כי אני חושב שמגיע לי, אני לא חושב שבן אדם כמוני מתאים לו לגמור את החיים באיזה מוסד של משוגעים, זה לא כאילו, זה לא נתפס.
לינוי: אני גם חושבת אתה יודע על הפער.
שלומי: יש פער של הרבה שנים, כן.
לינוי: כן. לא, אבל גם על הפער כחייל זכית באותות.
שלומי: כן.
לינוי: בהצטיינות. איזה פער זה בין המעמד הזה של מוכיח גבורה לבין המחיר שמשלמים על ההצטיינות הזו, על המציאות הזו שבה צריך להצטיין בכלל.
שלומי: כן זה, אני כל פעם אומר לעצמי לא, לא הייתי צריך לעבור את מה שעברתי אבל בגלל שזה נכפה עליי, וזה שם, אז צריך לטפל בזה, צריך לעשות עם זה משהו.
לינוי: אז אוקי, אז בשנתיים האלה אתה עובר תהליך.
שלומי: אני עובר תהליך.
לינוי: כן.
שלומי: ובעצם מבין שקנאביס מאוד מאוד עוזר לטיפול בפוסט טראומה, כי הכדורים שמביאים לי לא מועילים לי, הם מוציאים ממני התקפי זעם ועושים אותי עוד יותר בדאון, אני היה לי תקופות שלא הייתי יוצא מהבית בכלל מהחדר, ומגיע לעמותת מעלה דרך גורמים, מגיע לעמותת מעלה ובעצם הם כמו משפחה שמה, את מגיעה זה באמת כזה מאוד נעים.
לינוי: אנחנו גם נדבר עוד בהרחבה על העמותה הזו, אבל בוא ככה תן לנו בשתי שורות.
שלומי: מתאימים לי שמה את הזן שאני צריך לפי הטיפול שאני צריך, פוגש את הרופא ואת כל מי שצריך בעצם, והם פשוט מקדמים לי את זה, את מבינה?
לינוי: אה-הא.
שלומי: יש אנשים שסובלים כמוני למשל מפוסט טראומה, אי אפשר לחכות בתור, את לא יכולה לחכות בתור, מחכה בתור שלוש דקות את מתחילה להתעצבן כאילו לבד את זה, יש כל מיני טריגרים לפוסט טראומה, במשרד שמה זה פשוט מביאה להם את המסמכים ,מה שצריך, והם עושים בשבילך.
לינוי: את ההתאמות.
שלומי: הם עושים בשבילך את ההתאמות, ואת התהליך לקבלת רישיון.
לינוי: מה השתנה בך בשנתיים האלה?
שלומי: אהמ-.
לינוי: בעקבות הטיפול, ב-.
שלומי: אני מרגיש יותר חופשי, כי הכדורים לא, הכדורים לא הועילו.
לינוי: אוקי, שנתיים זה עוד, זה לא הרבה מאוד זמן, אבל אני מניחה שאתה כבר באיזשהו תהליך של שיקום של החיים שלך.
שלומי: כן, הקנאביס הוא לא הטיפול העיקרי, אני מקבל עוד הרבה טיפולים במסגרת העמותות אני נמצא בהם, קנאביס הוא מתאים לכל בן אדם כאילו בצורה שלו, אותי זה פשוט מרגיע.
לינוי: כן.
שלומי: אני בן אדם שנמצא בלחץ כל הזמן. כל הזמן דרוך, כל הזמן מסתכל לצדדים, כל הזמן חושב שכולם חשודים, כאילו זה החיים שלי, כאילו אני אין לי רגע של נחת, אז הקנאביס כן מאפשר לי את זה לפעמים, הוא כן מכניס אותי לסוג של אופוריה וגורם לי להירגע, גורם לי לישון טוב בלילה, פותח לי את התיאבון, הייתי שוקל 40 ומשהו קילו, 50 קילו, כאילו זה.
לינוי: לא הצלחת לאכול מרוב ה-.
שלומי: אי אפשר לאכול, אז, אין לך חשק, פוסט טראומה זה סוג של מחלה נפשית נקרא לזה, אפילו אם לא מטפלים בזה זה הופך להיות הרבה יותר גרוע.
לינוי: בשנתיים האלה גם הצלחת לחדש קשרים שהתנתקו כתוצאה מהמשבר הזה?
שלומי: כן, חידשתי את הקשר עם המשפחה קצת יותר, עם החברים קצת יותר.
לינוי: זה הולך ונבנה?
שלומי: זה הולך ונבנה כי זה מוציא אותי לסוג של חברתיות כאילו, כי פעם הייתי סגור בתוך עצמי לא הייתי מאפשר לאף אחד לכנס לעולם שלי, וזה מנגד את זה, זה כן גורם לך לצאת, זה כן גורם לך לדבר עם אנשים, זה עוזר איפשהו, זה עוזר בלילה לישון, זה מאוד חברתי, תרופה חברתית אני אקרא לזה.
לינוי: אפילו אתה מרשה לעצמך לחשוב על מערכת יחסים?
שלומי: כן, אנחנו, אני מתקדם לשם, כן זה יקרה.
לינוי: ועבודה.
שלומי: העבודה קצת בעייתי, לא, אני לא מסוגל לעבוד כרגע.
לינוי: לימודים זה משהו שבא בחשבון עדיין?
שלומי: הלוואי, כאילו אני הלוואי שהייתי יכול, אבל כרגע אני ב-20 שנה כאילו לא עובד כאילו עבודה שהיא, בוא נגיד ניקח את כל ה- 20 שנה זה מסתכם בשלושה שבועות, חודש, של לנסות ולצאת ולעשות ולעבוד, אבל עכשיו אני בסוג של תהליך, גם עם הקנאביס גם עם הטיפולים, גם עם כל מה שקורה מסביב, זה מאוד עוזר.
לינוי: יפה, מה, מה היית רוצה שנאחל לך? בא נגיד שנקיים את השיחה הזו שוב בעוד שנתיים, איפה היית רוצה להיות?
שלומי: הייתי רוצה להיות מאוד במקום של לעזור לאנשים אחרים שנמצאים במצב שלי, בגלל התהליך שאני חווה על עצמי והניסיונות שאני עושה על עצמי בעצם וההחלטות והקבלות שאני לוקח, אז אני אגיע לאיזשהו שלב שאני כן ארצה לצאת, כי אני היום מקבל הרבה מאוד, הרבה אנשים יש, יש הרבה אנשים טובים במדינה שכן עוזרים לי מאוד מאוד להגיע לדרך, לעלות לדרך המלך נקרא לזה, ויש הרבה אנשים שנמצאים במצב שלי.
לינוי: אתה מרגיש שאנחנו בתקופה גם שבה באמת אנשים במצב הזה מקבלים יותר, אתה יודע, בסדר הממסד יש לו את הפרמטרים שלו, את הכללים שלו, אבל ציבורית הסיפור הזה הופך להיות למשהו שהוא לא דוסקס בכלל למשהו שהיום הרבה אנשים מכירים.
שלומי: אני חושב שכולם פה חיים בפוסט טראומה במדינת ישראל. לא רק אלה שהי בצבא, כאילו ב-, הלך רוח, מה שקורה פה בארץ קשה לעכל, זה לא חיים הכי נורמליים כאילו אז יש פוסט טראומה כזה ויש פוסט טראומה כזה אבל עצם העובדה שהעלו את השיח הזה כבר ומדברים עליו אני, אני מאוד שמח.
לינוי: זה כמה שיש.
שלומי: כי אתה כבר לא פצוע שקוף כאילו, אתה יש לך חשיבות ויש לזה סייג כאילו היום.
לינוי: זה משמעותי נכון. שלומי תודה רבה ששיתפת אותנו.
שלומי: תודה רבה לכם.
לינוי: ואת המאזינים. אנחנו נעבור עכשיו לפינתנו, עצה קטנה לתחזוקה נכונה שתגיש לנו דוקטור ויויאנה בראודה סמנכ"לית מערך האיכות של קונוס ישראל.
ד"ר בראודה: התהליך מול משרד הבריאות, ידוע שתהליך קבלת אישור לקנאביס רפואי הוא לא תמיד פשוט. אך לא כולם יודעים וחשוב לדעת שגם אם ההמלצה של הרופא שלכם לקבל קנאביס רפואי נדחתה על ידי משרד הבריאות, יש לכם זכות להגיש ערעור. למעשה רופאים שעברו הסמכה להנפיק רישיון לטיפול קנאביס רפואי, יכולים לאשר לכם את הטיפול במידה והם מאמינים שאתם אכן זכאים לקבל אותו. גם לאחר שמשרד הבריאות דחה את הבקשה וגם אם הוא דחה את הערעור שהגשתם. ולסיום עוד טיפ חשוב, לכו להתייעץ. מניסיוננו, אנחנו יודעים שלמטופלים יש שאלות אבל הם חוששים להתייעץ ומתביישים לשאול. לכול שאלה פנו לרופא או לרוקח, הם שם בשבילכם.
לינוי: תודה ויויאנה, בפרק הזה שמענו על הקושי של ההתמודדות עם זיכרונות טראומטיים, מה שמוביל בהמשך להבחנה רפואית של פוסט טראומה. ונכון שאין תרופת פלא, אין ריפוי, אבל לצמח הקנאביס יש יתרונות מרבים לסייע בהתמודדות עם פוסט טראומה. בבעיות השינה, תיאבון, רגיעה. זה מאפשר חידוש של עשייה, יש יצירה, של חיי חברה, שזה אולי מרכיב המהותי ביותר של חיי השגרה. ולמרכיבים שאנשים שסובלים מפוסט טראומה משוועים להם, תודה רבה שהאזנתם לזמן קנאביס, לפרקים נוספים אתם מוזמנים להצטרף אלינו ב-Spotify ובאפליקציות ה-Podcast'ים המוכרות.

הקלטה: זמן קנאביס, זה הזמן לדבר על קנאביס רפואי וכל מה שחשוב לדעת, בהנחיית לינוי בר גפן, ובשיתוף Peace Naturals. ה-Podcast כולל תוכן מקצועי מגוון על היבטים שונים של עולם הקנאביס הרפואי. האמור ב-Podcast הוא באחריותו הבלעדית של המומחה המרצה בלבד. לקרונוס אין כל חלק או מעורבות באמור ב-Podcast ו/או אחריות לגבי האמור בו. קרונוס אינה אחראית על התכנים ב-Podcast, מקורותיהם, נכונותם, או שלמותם, על מנת לבדוק אם התכנים מתאימים לצרכיך האישיים, יש להיוועץ ברופא ו/או ברוקח למטרות שימוש, תופעות לוואי, ואינטראקציה עם תכשירים אחרים. ה-Podcast אינו ולא נועד להיות ייעוץ רפואי מכול סוג שהוא, ואינו מהווה תחליף התייעצות עם רופא ו/או רוקח, הוקלט באולפני אדיו, בשיתוף Spotify ישראל.